Talmudic Musings: Taking Possession of Found Objects

I recently started the second chapter of mesechta Bava Metzia. It is called אלו מציאות which means these are the found objects. The subject matter is found objects which the finder may keep. The general doctrine is that if the loser of an object looses hope of finding it then the object is considered as abandoned property and the finder will acquire legal title to it. This doctrine is called ייאוש meaning dispair because the owned has dispaired of ever recovering this object. Its source in scripture is unclear and oblique. Nevertheless it is an important accepted principle. The example given is an item that falls into the sea or a river. It is assumed that the owned would dispair of ever getting it back. Therefore if it washes ashore the finder will legally own it. 

In many cases the lost object has a sign that will allow the owner of it to identify it. In this case the finder typically must make an effort to return it. The idiom used is להכריז, to announce, meaning the finder must make an announcement in the hopes that the owner will come forward. This is based on the verse, "וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכׇל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ". "And so shall you do with any lost article of your brother which he has lost and you have found", (Deuteronomy 22:3). From the word מִמֶּ֖נּוּ (which he has lost) the Gemara imputes the idea that the lost object has a means of identification. After meditating on the phrase "[the item] that was lost from him (אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ), I didn't understand it that way. Rather it seems to be implying that the item has some value. It seems to me that there is not an obligation to return something of negligible value, say a paper clip, unless it's return is demanded. However one who goes through the trouble of returning it would be credited with performing a mitzvah.

My basic reading of the Chumash is that lost articles should be returned. Whether its owner has dispaired of getting it back seems to me to be irrelevant. However items of little value can be kept by the finder. The amount of trouble involved with holding onto an unclaimed object, including ones of value, seems to be important. If after a reasonable wait the item remains unclaimed the finder can treat it as if it is his own. In the case of money, this means that he can spend it. Perishables likewise may be consumed. If the owner should later show up, the finder has no obligation to make restitution. However if it's a durable item that can be returned without an expenditure by the finder, for example a piece of jewlery, it should be returned.

Talmudic Musings: Oaths (Bava Metzia 4)

 

בס"ד

MUSING ABOUT AN OATH:

The Gemara in Buba Metzia page 4 involves itself in a discussion about oaths. The general topic is if two people are holding a cloak and both claim it is entirely theirs then they swear that they own at least half of the tallit and divide it. To a certain extent this is based on Exodus 22:7 which states that if a person gives an article to his neighbor for safekeeping and the article is subsequently stolen then, the neighbor must swear that he himself did not take the item. 

Based on this the Gemara explores the idea of when an oath is appropriate. A major concern is not to create a situation where a false oath will be made. The tone of the Chumash is that the item in question really was stolen. However to put everybody's mind at ease about this the neighbor swears an oath. This presupposes that the neighbor is not a liar who has respect for religion including fear of the Almighty. 

Part of the discussion revolves around a מודה במקצת. This literally means he acknowledges part and applies to one who acknowledges a debt but claims the amount owed is less. Because there is no evidence of a debt, the defendant is in a position to deny there is any debt whatsoever. As a result he must swear that he owes the lower amount and no action is taken on the disputed amount. Part of the analysis is that the borrower is fundamentally honest. Therefore if he really did owe the higher amount, he would admit to it rather than swear a false oath. In the case of one who owes money and denies it entirely, the belief is that he would also lie under oath. As such, administering an oath is pointless. 

The hint in all of this is that we should prefer to do business with reputable people. A problem may create a hassle, but in the end they will make good. 

Zohar: Bereshit A Chapter 20 - The Five Groups in the Mixed Multitude

 בס"ד 

The Zohar describes five different types of negative people to referring to them as the “Mixed Multitude” (עֵרַב רַב). It’s a Biblical term and today considered a pejorative. Here it describes five classes of people who fundamentally wish to prevent the dissemination of spiritual wisdom to others. Even so they build synagogues and schools of religious study that house the scroll of the Torah, complete with a crown upon its top. But they do it for their own vanity and not for the sake and love of the Creator. The Zohar categorizes them as Amalekites עֲמָלֵקִים, Nefilim נְפִילִים, Giborim גִּבּוֹרִים, Refaim רְפָאִים, and Anakim עֲנָקִים.

Amalekites עֲמָלֵקִים does not refer to people who have lineage to the nation of Amalek. Rather it is people who attach themselves to  the klipah of Amalek. The example given in the Zohar is Bilam and Balak, who sought to destroy the nation of Israel in the desert. The second syllable of their names spells Am[a]lak, which is viewed as a hint. Klipah קליפה means the peel of fruits and the shell of nuts and as such is not eaten.  This klipah is considered the head and crown of the peels and the ones that cling to it are violent, war like, inherently evil, and the mirror image of what a Jew should be. 

The next category is Nefilim נְפִילִים literally the fallen ones. The story in the book of Genesis is that they were angels, who chose to become promiscuous with women when humanity was in its infancy. Because of this they became fallen angels. Instead of occupying a high position in heaven, they became demons and descended into hell. More generally it refers to people who at one time occupied a high position but as a result of a sin had a spiritual fall. Consequently they chose to become evil in thought, speech, and deed.

The next category, Giborim גִּבּוֹרִים or mighty ones is similar. From the standpoint of the Zohar they are like a knight in pursuit of vain glory. They are strong and they use their strength to pursue glory for the sake of personal vanity. The Chumash (Genesis 6:4) describes them as “mighty men of old, men of renown (lit. 'men with a name אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם')". These descend from the side of those, about whom it is said, "let us build ourselves a city, with a tower that reaches to the heavens, so that we may make a name for ourselves;”, (Genesis 11:4). In other words they build religious institutions but not for the sake of heaven rather it is for the sake of personal fame. 

Another group is anakim עֲנָקִים who are typically called giants, meaning that they are physically large. Og the King of Bashan is described as a giant. A famous story recounts that Moshe was ten feet tall, his sword was ten feet, and that he jumped ten feet but was only able to strike Og in the ankle. Another explanation is that giant refers to social stature. In this case עֲנָקִ means beads of a necklace and is an accoutrement the wealthy and powerful. In the case of the mixed multitude they are the giants of society who belittle the pride of the faithful. 

The fourth group is the Refaim רְפָאִים often understood as shades or shadows. The idea is that they are has-beens. In other words they had a time of greatness, but it has passed. Sometimes it was genuine. Other times it was due to overexertion as such their achievements could be flawed. The failure of character is that they can not accept others now legitimately occupy the position that was once theirs. More generally they are weaklings, cowards. If they notice a time of distress coming upon Yisrael, they abandon them. Even if they have the power to save them, they do not want to do so. They abandon the Torah and avoid those who study it. Instead, they do favors to those who worship nonsense and the vanities of this world. 

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

זהר: בראשית א פרק כ- חמש הקבוצות בערב # 424

 בס"ד 

הזוהר מתאר חמישה סוגים שונים של אנשים שליליים שיש להתייחס אליהם כאל עֵרַב רַב. זה מונח תנ"כי והיום נחשב כמזלזל. כאן הוא מתאר חמישה כיתות של אנשים שביסודם רוצים למנוע את הפצת החוכמה הרוחנית לאחרים. אף על פי כן הם בונים בתי כנסת ובתי ספר ללימודי דת שכוללים את ספר התורה, עם כתר בראשה. אבל הם עושים זאת למען ההבל שלהם ולא למען ואהבת הבורא. הזוהר מקטלג אותם לעֲמָלֵקִים, נפילים, גִּבּוֹרִים, רְפָאִים וענקים.

עֲמָלֵקִים אינו מתייחס לאנשים שיש להם שושלת לעם עמלק. אלא אנשים מתחברים לקליפת עמלק. הדוגמה המובאת בזוהר היא בלעם ובלק, שביקשו להשמיד את עם ישראל במדבר. ההברה השנייה של שמותיהם מאייתת את עמלק, וזה נתפס כרמז. קליפה פירושה קליפת הפירות וקליפת האגוזים וככזו אינה נאכלת. קליפה זו נחשבת לראש ולכתר של הקליפות והנאחזים בה הם אלימים, מלחמתיים, מרושעים מטבעם, ותמונת המראה של מה שיהודי צריך להיות.

הקטגוריה הבאה היא נְפִילִים ממש הנופלים. הסיפור בספר בראשית הוא שהם היו מלאכים, שבחרו להיות מופקרים עם נשים כשהאנושות הייתה בחיתוליה. בגלל זה הם הפכו למלאכים שנפלו. במקום לתפוס מעמד גבוה בשמים, הם הפכו לשדים וירדו לגיהנום. באופן כללי יותר הכוונה היא לאנשים שבזמן מסוים תפסו מעמד גבוה אך כתוצאה מחטא היו להם נפילה רוחנית. בגלל זה הם בחרו להיות רעים במחשבה, בדיבור ובמעשה.

הקטגוריה הבאה גִּבּוֹרִים דומה. מנקודת המבט של הזוהר הם כמו אביר במרדף אחר תהילת הבל. הם חזקים ומשתמשים בכוחם לרדוף אחר כבוד למען גאווה אישי. החומש (בראשית ו ד) מתאר אותם כחזקים, "אֲשֶׁ֥ר מֵֽעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם". אלו יורדים מהצד של אלה, שעליהם נאמר, "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם", (בראשית יא ד). במילים אחרות הם בונים מוסדות דתיים אבל לא לשם שמים אלא למען התהילה האישית.

קבוצה נוספת היא עֲנָקִים כלומר הם גדולים פיזית. עוג מלך הבשן מתואר כענק. סיפור מפורסם מספר שמשה היה גבוה עשר אמות, חרבו הייתה עשרה אמות, ושהוא קפץ עשרה אמות אך הצליח להכות רק את עוג בקרסול. הסבר נוסף הוא שענק מתייחס לקומה חברתית. במקרה זה עֲנָקִ פירושו חרוזים של שרשרת והוא ציוד לעשירים וחזקים. במקרה של ההמון המעורב הם ענקי החברה שמזלזלים בגאוות המאמינים.

הקבוצה המישית היא רְפָאִים המובנים לרוב ככמושים או צללים. הרעיון הוא שהם יש-היות. במילים אחרות הייתה להם תקופה של גדולה, אבל היא חלפה. לפעמים זה היה אמיתי. בפעמים אחרות זה נבע ממאמץ יתר שכן הישגיהם עלולים להיות פגומים. הכישלון של האופי הוא שהם לא יכולים לקבל אחרים כעת לתפוס באופן לגיטימי את העמדה שהייתה פעם שלהם. באופן כללי יותר הם חלשים, פחדנים. אם הם מבחינים שעת מצוקה מגיעה על ישראל, הם נוטשים אותם. גם אם יש בכוחם להציל אותם, הם לא רוצים לעשות זאת. הם עוזבים את התורה ונמנעים מהלומדים אותה. במקום זאת, הם עושים טובות לאלה שסוגדים לשטויות ולהבלים של העולם הזה.

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Siyum in Bava Kama

 בס"ד

On 8 Elul I completed the book (tractate, Mesechta) “Bava Kama” in the Babylonian Talmud. The title basically means “First Part” because it is from a three part series. The theme of the trilogy is  property damages. Because of its large volume, it is divided into three parts. The other two are Bava Metzia (center part) and Baba Basra (final gate). Baba Kama deals with robbery and restitution for damages. It is considered a very prestigious Mesechta and those that study it are often treated with honor.

I started learning it as a result of a visit about two years ago to my old Talmud teacher, Rabbi Moshe Pindrus, from Yeshiva Ohr Somayach. I hadn't seen him in quite some time and during the course of our conversation he asked if I was studying Gemara. When I sheepishly admitted that I was not, a look of great sadness crossed his face. With that I resolved to resume my Talmud studies. 

As an expression of my happiness, I phoned my old Gemara havrusa (study partner) Avraham Ehrblich. I discussed the mesechta with him commenting that my understanding and appreciation of the Talmud had advanced considerably over the years. He gave me a heartfelt congratulations and wishes for further success. 

We chatted some and I could see that he was interested in hearing of the insights I had obtained. I focused on the section of the Gemara which deals with the topic that is about returning a stolen item to a deceased convert who has no heirs. It is typically called גֶזֶל הַגִר. It’s based on Numbers 5:8, which states, “If a man has no savior (גֹּאֵל) to return his guilt (הָאָשָׁם) to, his guilt will be returned to Hashem to the priest, besides the ram of atonement that through which he will be atoned”. The Gemara takes the position that a convert is a totally new creation, therefore prior blood relations no longer exist. Also all Jews are related through Jacob, our patriarch. As a result this verse can only refer to robbery from a convert. There are many aspects to this verse that can be explored especially in view of its analysis in Bava Kama. 

The aspect that captured my attention at the moment was the question posed by the Gemara as to whether the item returned to the priests should be viewed as an inheritance or a gift. My own point of view is that an inheritance involves more than property, rather it includes the idea of keeping the memory of the deceased alive. Traditional applications of this concept include saying Kaddish for the deceased, lighting a memorial candle on the yahrzeit, and periodically visiting the grave. For myself I look at photographs of them and upload them onto Facebook, phone members of  my family, and bring refreshments to shul.

Extending the concept that a convert is a new creation to the extent that the immediate family is not to be reckoned in all cases as inheritors, seems to me to be excessive. In addition saying that a very distant relative is an inheritor also seems to be excessive. More problematic the net result of these positions is to basically annul this verse in the Torah.

I also received congratulations from others, among them my good friend from Brachfeld Baruch Rosenfeld, Rabbi Viener of the Biala synagogue, where I often sit and learn, as well as my brother Danny. In addition I made donations to the websites Sefaria and Chabad. To celebrate I made myself a festive meal of a salami sandwich and a beer. 

The next day I went to the Western Wall to give thanks to G-d for bringing me to this achievement. It took me about two years to finish the mesechta. As a result I was happy and proud and this seemed to be a good way to express my joy. My old magid shiur in Gemara was on the way and I was lucky enough to find him at home. In fact this was the high point of the Jerusalem visit. 

I was happy to go to the Wall and there I gave tsedaka and said a number of Psalms among the 45, 103 and 148. Psalm 45 describes a talmid chacham as a humble, righteous warrior, married to a beautiful woman. Psalm 103 main theme is penitence and God’s love and mercy. It’s often said as a prayer for the sick. I particularly like verse 5, “He satitiates your body with good, and renews like an eagle my youth”. Psalm 148 is an exhortation for all aspects of the creation to praise Hashem. Its beauty comes through its diversity and increasing intensity. 

There is a halachic opinion that it is a mitzvah to spend money in Jerusalem. It’s an aspect of the second tithe. As such I had a half a pita of falafel and a french fries at one of my favorite shops. Inside the old city I ate a slice of pizza. And in the central bus  station I bought some ice cream.

Even so, seeing Rabbi Pindrus is what really warmed my heart. Of all my teachers he’s one that I’d use the word beloved. He welcomed me warmly and cheerfully. I’m 72 and he may be around 80 and I could see the years had taken their toll. His apartment was in the neighborhood across the street from Yeshiva Or Somayach where he had spent his career. I’d say that he had dedicated his life to the yeshiva world and that the Gemara was central to his life. 

We chatted for about an hour about Talmud study and I said that for a long time I did not really understand the document. Specifically it was not case law but rather pilpulei talmidei chachamim (פילפולי תלמודי חכמים), literally the discussions of wise students. To really understand the Gemara it helps to function on a colell. There you will find people as wise and saintly as Rabbi Shimon bar Yochai, teachers as learned as Rabbi Meir, and students as dedicated as Rabbi Yehuda. There are also havrusas like Rav and Shmuel, Rabbi Yochanan and Reish Lakish, and Beit Hillel and Beit Shamai. It may be cringe worthy but at times their discussions more resemble those of sports fans than those of jurists, but that really is the way to understand it. At the cost of misunderstandings of the law one gains a love of those that study Torah.

This caused many heated discussions between Rabbi Pindrus and myself, especially because my focus was the Torah of Moses and the prophets. I expressed the sentiment that at times studying the Gemara was like searching for pearls in the sand. The result at times was that the opinion that I felt was true may be rejected. 

I then expounded on the verse concerning an ox that has been witnessed to be dangerous must be carefully guarded by its owner. The Chumash states that if the owner fails to do so, he should die. Rabbi Pindrus quickly added at the hands of heaven meaning that it was not a capital offense to be executed by a human court, which is the accepted explanation. I voiced the objection that according to the Gemara for the ox to be adjudicated to be dangerous it must kill three times. This was inconsistent with the verse that an ox that kills one person must be stoned to death. The rabbi with understanding and some exasperation gave one of the explanations in the Gemara that perhaps the ox hid out in a swamp, thereby evading judgment. I said that there is an opinion in the Gemara, briefly stated and quickly rejected, that a judge can rule that the animal is dangerous even if it has not killed a man, which was my point of view. Also this seems to be the intent of the Torah. Rabbi Pindrus was all smiles when I took a selfie with him and I continued on my way.

The following Shabbos I made a formal siyum at the Biala beis midrash, where I sponsored a kiddush. It was not elaborate; Yerushalmi kugel, herring, and a bottle of Arak. I said the special kaddish for a siyum after which Rabbi Weiner started dancing with me and other congregants promptly joined in. While we enjoyed the refreshments the rabbi gave a talk on the weekly Torah reading during which he praised those that study the Torah. I also started the next mesechta in the Gemara Bava Metzia and received many good wishes that just as I finished this project so too I should start and finish other sacred texts.

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

סיום בבא קמא 424

 בס"ד

בח' אלול זיכוני ה' לסיים את מסכת "בבא קמא" בתלמוד הבבלי. משמעות שם המסכת "בבא קמא" היא בעצם "חלק ראשון", מכיוון שהיא שייכת לסדרה של שלושה חלקים. נושא הסדרה הוא נזקים. בגלל גודלו הגדול, הוא מחולק לשלושה חלקים. השניים האחרים הם בבא מציעא (חלק האמצעי) ובבא בתרא (חלק האחרון). בבא קמא עוסק בשוד והשבת פיצויים. היא נחשבת למסכתא מאוד יוקרתית ואלה שלומדים אותה ובקיאים בה זוכים לרוב בכבוד.

התחלתי ללמוד אותו בעקבות ביקור לפני כשנתיים אצל מורי הוותיק לתלמוד הגאון רבי משה פינדרוס מישיבת אור שמח. לא ראיתי אותו די הרבה זמן ובמהלך שיחתנו הוא שאל אותי אם אני לומד גמרא. כשהודיתי בבושה שאני לא, מבט של עצב גדול חלף על פניו. לכך החלטתי לחדש את לימודי התלמוד.

כביטוי לאושרי, התקשרתי לחברותא הישן שלי בגמרא אברהם ערבליך. שוחחתי עמו על המסכת, והערתי שהבנתי והערכתי את התלמוד התקדמו במידה ניכרת במהלך השנים. הוא נתן לי ברכות מכל הלב ואיחולים להמשך הצלחה.

שוחחנו קצת וראיתי שהוא מעוניין לשמוע על התובנות שקיבלתי. התמקדתי בחלק בגמרא העוסק בנושא החזרת חפץ גנוב לגר שנפטר, שאין לו יורשים. זה נקרא בדרך כלל גֶזֶל הַגר. זה מבוסס על מה שכתבו במדבר (ה ח), שאומר, "וְאִם-אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל, לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו--הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה', לַכֹּהֵן:  מִלְּבַד, אֵיל הַכִּפֻּרִים, אֲשֶׁר יְכַפֶּר-בּוֹ, עָלָיו". גֹּאֵל מובן בדרך כלל כ"יורש", אך תרגום טהור יהיה "מושיע". השימוש הראשון במילה אשם מובן כחפץ שנגנב. השימוש השני בו מתייחס למנחת אשם המובאת לכפר על שבועת שקר. הגמרא נוקטת בעמדה שגר הוא יצירה חדשה לגמרי, ולכן לא קיימים עוד קשרי דם קודמים. גם כל היהודים קשורים דרך יעקב אבינו. כתוצאה מכך פסוק זה יכול להתייחס רק לשוד מגר. ישנם היבטים רבים לפסוק זה שניתן לחקור במיוחד לאור ניתוחו בבבא קמא.

ההיבט שמשך את תשומת לבי כרגע היה השאלה שהציבה הגמרא האם יש לראות בחפץ שהוחזר לכוהנים ירושה או מתנה. נקודת המבט שלי היא שירושה כרוכה יותר מאשר רכוש, אלא היא כוללת את הרעיון של שמירת זכרו של הנפטר בחיים. יישומים מסורתיים של מושג זה כוללים אמירת קדיש עבור הנפטר, הדלקת נר זיכרון ביורצייט וביקור מעת לעת בקבר. בעצמי אני מסתכל בתמונות שלהם ומעלה אותם לפייסבוק, טלפון לבני משפחתי ומביא כיבוד לבית הכנסת.

הרחבת התפיסה לפיה מתגייר הוא יצירה חדשה עד כדי כך שאין לחשב את המשפחה הקרובה בכל המקרים כיורשים, יכול להיראות מוגזמת. אך במקביל לומר שקרוב משפחה מאוד רחוק הוא יורש נראה גם מוגזם. בעייתית יותר היא התוצאה נטו של עמדות אלו היא בעצם לבטל את הפסוק הזה בתורה.

בסיומי את מסכת בבא קמא זכיתי לברכות מחברים רבים, ביניהם חברי הטוב מברכפלד ברוך רוזנפלד, הרב וינר מבית הכנסת ביאלה, בו אני מרבה לשבת ולומד, וכן אחי דני. בנוסף תרמתי לאתרי ספריא וחב"ד. ואני בעצמי ביטאתי את שמחתי והכנתי לעצמי ארוחה חגיגית של כריך סלמי ובירה.

למחרת הלכתי לכותל להודות לה' על שהביא אותי להישג הזה. מדובר בכברת דרך ארוכה מאוד, לקח לי בערך שנתיים לסיים את המסכת. כתוצאה מכך הייתי שמח וגאה ונראה היה שזו דרך טובה לבטא את השמחה שלי. המגיד שיעור הישן שלי בגמרא היה בדרך והתמזל מזלי למצוא אותו בבית. למעשה זה היה נקודת השיא של הביקור בירושלים.

שמחתי ללכת לכותל ושם נתתי צדקה ואמרתי מספר תהילים בינם ה, קג ו -קמח. תהילים מה מתארת תלמיד חכם כלוחם עניו וצדיק, נשוי לאישה יפה. הנושא העיקרי של תהילים קג הוא תשובה ואהבתו ורחמיו של אלוהים. לעתים קרובות זה נאמר כתפילה לחולים. אני  אוהב פסוק 5 במיוחד, "הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ;    תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" . תהילים קמח היא גירוש לכל תחומי הבריאה לשבח את השם. היופי שלו מגיע דרך המגוון שלו והתחושה ההולכת וגוברת.

יש דעה ההלכית שמדובר במצווה להוציא כסף בירושלים. זה היבט של המעשר השני. לכן קניתי לי חצי פיתה של פלאפל וצ'יפס באחת החנויות האהובות עלי. בתוך העיר העתיקה אכלתי משולש פיצה. ובתחנת האוטובוס קניתי גלידה.

אף על פי כן, לראות את הרב פינדרוס זה מה שבאמת חימם את ליבי. מבין כל המורים שלי הוא אחד שהייתי משתמש במילה אהובה. הוא בירך אותי בחום ועליז. אני בן 72 והוא יכול להיות בסביבות 80 ויכולתי לראות שהשנים גבו את מחירם. דירתו הייתה בשכונה שמעבר לרחוב מישיבה אור שמח, שם בילה את הקריירה שלו. הייתי אומר שהוא הקדיש את חייו לעולם הישיבה וכי הגמרה הייתה מרכזית בחייו.

שוחחנו כשעה על לימוד תלמוד ואמרתי שהרבה זמן לא ממש הבנתי את המסמך. ספציפית זו לא הייתה פסיקת דין משפט  אלא פילפולי תלמודי חכמים, ממש דיונים של תלמידי חכמים. כדי להבין באמת את הגמרא זה עוזר להבין את התפקד של הכולל.

במסכת אנו מוצאים אנשים חכמים וצדיקים כמו רבי שמעון בר יוחאי, מורים מלומדים כמו רבי מאיר, ותלמידים מסורים כמו רבי יהודה. יש גם חברותות כמו רב ושמואל, רבי יוחנן וריש לקיש, ובית הלל ובית שמאי. זה אולי ראוי להתכווצות אבל לפעמים הדיונים שלהם דומים יותר לאלה של אוהדי ספורט מאשר לאלה של משפטנים, אבל זו באמת הדרך להבין את זה. במחיר של אי הבנות בהלכה זוכים לאהבת הלומדים תורה. 

זה גרם לדיונים סוערים רבים בין הרב פינדרוס לביני, במיוחד בגלל שאני מתמקד בעיקר בלימוד תורת משה והנביאים. הבעתי את התחושה שלעתים לימוד הגמרא היה כמו חיפוש פנינים בחול. התוצאה לפעמים הייתה שהדעה שהרגשתי שהיא נכונה עלולה להידחות.

לאחר מכן הסברתי את הפסוק לגבי שור שהוכח כמסוכן חייב לשמור בקפידה על ידי בעליו. החומש קובע שאם הבעלים לא עושה זאת, הוא צריך למות. הרב פינדרוס הוסיף במהירות בידי שמיים משמע שלא מדובר בעבירת מוות להיות מוצא להורג בבית דין אנושי, וזה ההסבר המקובל. הבעתי את ההתנגדות שלפי הגמרא כדי שהשור יידון כמסוכן הוא חייב להרוג שלוש פעמים. זה לא היה תואם את הפסוק לפיו יש לסקול למוות שור שהורג אדם אחד. הרב בהבנה וקצת רוגז נתן את אחד ההסברים בגמרא שאולי השור הסתתר בביצה, ובכך התחמק מדין. אמרתי שיש דעה בגמרא, שנאמרה בקצרה ונדחתה במהירות, שדין יכול לפסוק שהבהמה מסוכנת גם אם היא לא הרגה אדם, וזו הייתה דעתי. כמו כן נראה שזו כוונת התורה. הרב פינדרוס היה כולו חיוך כשצילמתי איתו סלפי והמשכתי בדרכי.

בשבת שלאחר מכן ערכתי סיום רשמי בבית המדרש ביאלה, שם נתתי חסות לקידוש. זה לא היה משוכלל; קוגל ירושלמי, הרינג ובקבוק ערק. אמרתי את הקדיש המיוחד לסיום, שאחריו התחיל הרב ויינר לרקוד איתי ומיד הצטרפו בני עדות נוספים. בעודנו נהנים מהכיבוד נשא הרב הרצאה על הקריאה השבועית בתורה שבמהלכה שיבח את הלומדים תורה. גם את המסכת הבאה התחלתי בגמרא בבא מציעא וקיבלתי הרבה איחולים שכמו שסיימתי את הפרויקט הזה גם אני אתחיל ולסיים לימודים קדושים אחרים.

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com

Bava Kama 97b: The Invention of Money

בס"ד

When I was living on the fashionable upper west side of Manhattan in the 1980's my rabbi, Eli Chaim Carlebach, praised Avraham our father as a financial genius saying that he invented money. Eli Chaim explained that until Abraham all business was done by bartar. This created a problem when the items were not evenly exchangeable. For example two chickens may be worth three watermelons. What happened if a person just wanted one chicken or one watermelon? Something else could be taken but often it was not desired. Consequently just about no deal was concluded with satisfaction. Avraham noted that everyone wanted silver and that it could be made into small quantities. Abraham was a shepherd, therefore when he exchanged something for a sheep, his offer to give his customer silver coins as change was always cheerfully accepted.

The rabbi’s students cunningly smiled and commented that he could put his own picture on the coins. Eli Chaim wisely replied that he was clever enough not to do that. Instead he put an image of an older couple on one side, representing himself and Sarah, and on the other side an image of a young couple representing Yitzchak and Rivka. 

The story remained with me and recently I came across its original source in the Talmud, Bava Kama page 97b. It’s part of a somewhat meandering discussion about coins. Part of the discussion is whether a cracked coin that is no longer legal tender can be used to repay a loan. The conclusion is that it cannot. There is also a discussion concerning a loan that specifies repayment in a currency that no longer is considered legal tender. The conclusion is that legal tender must be used and the borrower cannot say “here it is before you” with what are now worthless coins. 

Sometime later the Gemara considers if a person who hits a coin with a hammer, defacing it, is liable for damages. An opinion is expressed that he may not be because the coin is still intact. However if the coin was filed down there would be liability because the loss of the filings means that the coin is not fully intact. Modern authorities, though, take the position that this is the same as a cracked coin so rendering the coin useless though pounding would incur a liability.

It’s a multifaceted conversation and part of it deals with the Torah law that the first fruits must be eaten in Jerusalem. Because it may be inconvenient to travel with the actual fruits, it is permitted to transfer the value of the fruits to a coin with the same value. Once in Jerusalem the coin can be spent on food and beverage. Because many types of coins existed the sages of the Talmud wondered what type of coin was acceptable. The conclusion was any coin that was acceptable in Jerusalem. In today’s Jerusalem the Israeli shekel is legal tender, but if some wants to pay with dollars or Euros, it will be accepted. Russian rubles are not accepted, but Jordanian Dinars may be accepted in the Arab quarter. 

The Sages taught: What is the coin of ancient Jerusalem? The names David and Solomon were inscribed on one side, and Jerusalem the Holy City was on the other side. And what is the coin of Abraham our forefather? An old man and an old woman, representing Abraham and Sarah, were inscribed on one side, and a young man and a young woman, representing Isaac and Rebecca, were on the other side.

לע"נ

האבא פייוול בן אהרן זצ"ל ב אדר תשפ"ג

  האמא מלכה בת חיים ז"ל נלב"ע טו ניסן תשנ"ח

העלון ניתן לקבל גם באתר  http://dyschreiber.blogspot.com