וישב - הקרבות הצדיקים

פרשה וישבה מתחיל את סיפורו של יוסף . יוסף היא ה עלית של אחיו. nהמשפחה הוא הכי החכם, המסור ביותר, והאדוק ביותר של. כיליד הראשון של אשתו של האב שבחר, יש לו גם המעמד גבוה יותר למנהיגות מבוססת על זכות הבכור. אעפ"כ הוא מאוד עניו במיוחד לגבי סמכות בשליטה. הוא גם חזק ביותר, אבל זה לא ברור מייד. את העבודה שהוא מופקד על ידי שמים הן מאוד עדינות שחלקם מעוררים לעג והתנגדות.

אחד מתפקידיו הוא להיות מוכיחים שבעצם אומר לזהות טעויות  וחסרונים, וכדי לציין נתיבים של שיפור; לעולם לא פופולארי. בנוסף הוא מציג רעיונות חדשים כדי להתמודד עם מצב השתנה. נוסף על כך הוא ההאנשה של יראת שמים והנמען הפתוח של אהבתו של אביו ואהבתו של ה'. כדוגמה שקט יוסף מקובל. אבל בגדי שליטה יוצרת קנאה. נבואתו של בחירה אלוהית מעוררת שנאה אלימה.

יוסף מוכיח את אחיו יתר על מידה בנוגע הנהגה את האישה המקומית. הם הופכים לכעס אך זמן קצר לאחר הנישואין להמשיך. הוא מתלונן כאשר האחים לא לחכות לאכול חיה עד לאחר הפגר שלה הפסיק לפרפר. עם זאת, כאשר האחים צריכים לספוג המעיל של  יוסף בדם להסתיר מכירתו לעבדות, הם שוחטים נכונים עז. הילדים של השפחות כעבדים נחשבים, אבל כאשר לחצו שהם מכירים בכך שהם כולם בני איש אחד. כאשר המשפחה מתמודדת עם צרות ראובן הסבר, המבוסס על היד גילתה של אלוהים, הוא קבל. כאשר יהודה מתחנן ל בנימין היא מבוססת על אהבת אביו היה לאישה המועדפת עליו וילדיה.

סיפורו של שר המשקה של פרעה מוסיף קצת פוקוס לתמונה המטושטשת של יוסף . שר המשקה והאופה של פרעה נזרקים לכלא בגלל שהוא אולי יש התקף של זעם בשל העבירות הקלות שלהם. שלושה ימים לפני יום הולדתו של פרעה ומסיבת דיילת שיש להם חלומות בקנה אחד עם האישיות שלהם. ממלא מקום חוזה למעלה יוסף פותר החלומות שלהם. הוא צופה כי בדיוק כמו ציפור שאכלה המאכלים האהובים של פרעה בחלומו של האופה, כך גם ציפור אוכלות את גופו בפיקודו של פרעה. התחזית לשר המשקה היא בדיוק כמו שהוא חולם לתת כוס היין לפרעה, ולכן כדי שהוא יעשה כשהוא חזר כעבור זמן קצר לתפקידו. כמו כן בדיוק כמו שהוא מהימן יוסף לתת לו פרשנות טובה, הוא צריך להיות אמין כלפי יוסף ולאבטח את חנינתו של פרעה לשחרורו מהכלא.

שר המשקה למעשה מייד שוכח יוסף . כתוצאה מכך הוא נאלץ לקחת את התיק שלו לפרעה, שגם הופך נגוע בחלום רע. הרעיון הוא ש יוסף גישה של 'כיוונו של שר השקה הייתה סיבה מהותית לרווחתו והמשך רווחתה המותנה בגישה שלו כלפי יוסף . עם זאת, בגלל הדקויות של התנהגות אנושית ואת הצעיף המסתיר של ידו של אלוהים, המשמעות יוסף יכול להיות קל להתעלם, להכחיש, או התווכח. אעפ"כ אותו הדבר בסופו של דבר את נכונות נקודת מבט שלו ינצח.

במונחים של אחיו, יוסף היה עושה להם טוב בלתת להם לדעת היכן הם זקוקים לשינוי. בנוסף כמנהיג הלגיטימי וחכם של המשפחה שהיה מוטל עליו לתקן אותם. רעיונות אלה באים לידי ביטוי בספר תהילים.מתפלל דוד המלך שהצדיק צריך נזיפה ואפילו לחבוט בו ושלא צריך להיות תפיסה המנוכים ממנו (השווה תהילים קמא:ה). בחוגגים את בריחתו ממעמקי שממה, דוד המלך אומר שהוא לא הסתיר בצדקתו של אלוהים את לבו, להיפך, הוא דבר על האמונה באלוהים ובישועה ובלא הסתיר את החסד והאמת של אלוהים בהרכבה של השפע (השווה תהילים מ:יא).

וישלך - הסרת השטן

בפרשה וישלך יעקב מבורך, לאחר ששרר במאבק עם מלאך, שייקרא ישראל. "הוא אמר שאתה כבר לא ייקרא בשם יעקב אלא שזה יהיה ישראל כי ההצלחה שלך יש לי נתפסה בהצלחה (שרייה) אדם ואלוקים 32:28) בראשית). ה 'חוזרת על הברכה בפעם שנייה לאחר יעקב מתקבלת ברוח טובה על ידי אחיו עשיו (שם 35:10).

לעתים קרובות מאוד שמות תנ"כיים הם מקבילים של כותרי עבודה וכינויים. השם יעקב מכיל את מילת השורש עקב שבין יתר פירושו "גזלן" ויעקב מואשם בלגזול על ידי רמאות עשתה אותו מזכויותיו המגיעות עם שנולד ראשונים וברכתו של אביו. השם ישראל כוללת את המילה שר שזה אומר "השר". יעקב הטווח יכול להתפרש לאומר שהוא לא היה שווה לאביומולידו של עם קדוש ושהעושר שקבל היה התוצר של הונאה. השם ישראל, לעומת זאת, הוא עדות לכך שהברכות האלה הן לגיטימיות שלו.

כלי יקר הערות ששם יעקב מרמז על הרעיון של לב חסום עקוב לב . המילה שור בין הגדרות אחרות תופס כאמצעי ב א ש ו ר נו "אני תופס אותו [אבל לא בקרוב]" (דברים 24:17), ולכן, ישראל מציעה תפיסה של ה '. האמנות הוא נחשב למיקרוקוסמוס של אדם המלא. כתוצאה מכך, אם הלב הוא רע כל כך להוא כל האדם.

עד הברכה ניתן הדגש הוא על עשה ולבן. הקושי עם עשה בלבו הוא מחזיק שירות דתי בבוז, אבל יש לו איבר שבו יש הערכה אמיתית לכך. סכסוך זה מה שגורם ליחסיו החולים עם יעקב. ברגע שהלב ינצח, יהיה שלום בין שני אחים. הקושי עם לבן הוא המרדף חסר עקרונותיו של עושר. כאשר יעקב לבן כוחות כדי להתמודד עם תכונה זו באופן ישיר, הוא עושה שלום עם יעקב.

כשהוא נקרא ישראל, בנושאים שונים. האתגר הראשון הוא כאשר שמעון והלוי הרסו את העיר של שכם לאחר אונס הנסיך שלה וחוטף את אחותם. הבעיה היא שהם פוטנציאל מתגרים היתקלות עם כוח שהוא חזק ממה שהם. המניע של הרתעה חוזרת של התנהגות כזו וגאולתו של שבוי שלהם הוא מכובד. עם זאת פעולה הנוספת היא פריחה וגרועה חשבה החוצה. בעוד שפעולת ראובן כלפי בלהה היא עבירה חמורה, גם זה לא מעיד על כל האדם או הכיוון שבו הוא הולך.

הפרשנויות לדון מדוע השם יעקב נשאר אחרי השם ישראל הייתה נתונה. הם מציינים כי לאחר שכתב ה (חציר) שמתווסף לשם אברם רק אברהם היה בשימוש. חלקם מציינים כי גימטריה של 729 עבור ישראל יעקוב הוא אותו הדבר עבור קרע השטן כלומר "לקרוע את השטן". עמק דבר הערות ששם יעקב, שהיא השפה של העקב על הקרקע, מציע טבע. ישראל, לעומת זאת, מעוררת אלוקים והטבעי, ומתייחסת לאלה שמוכנים להתנסות בנס. הוא מציין כי לא כל היהודים בכל דור ודור יהיו כשירים לנס, ולכן, בשם יעקב נשאר.הרעיון נראה שכאשר עוקר את הרוע בזה שיש לו לב מעווה אמצעים טבעיים הם מתאימים ביותר. עם זאת, כאשר מדוברים באדם לב טוב, אבל עם חולשות וחולשות ערעור להתערבות שמימית אדם הוא גם מתאים.

Shofar

Pinchas - Covenant of Peace

Shemini: Marred Celebration

Parshas Shmini continues the story of the investiture of the priesthood. At the climax Moshe and Aharon come out of the ohel moed and bless the people. G-d’s glory then appears to the nation and fire comes out from before Him and consumes the korbon oleh that is on the altar. The people cry out in joyful exultation and fall on their faces in prostration.


At this point Aharon’s two son’s, Nadav and Avihu, put hot coals in their fire pan, pour incense on them and offer it before Hashem. The Chumash describes it as a strange (זר) fire that was not commanded of them. Fire from Hashem then comes down and consumes them and they die before Hashem. Moshe then comments to Aharon, “Now I understand what G-d meant when He said that He will be sanctified by those close to me in the presence of the people.”

Moshe instructs Aharon and his sons not to publicly mourn and to continue with the festive inauguration. Moshe finds that Aharon has burnt one of the sin offerings he was intended to eat and questions him about it. Aharon responds that after such a tragedy befell him what it be good in G-d’s eyes for him to eat of this offering, and Moshe understands his point of view. The general view of the commentaries is that the behavior of Nadiv and Avihu somehow really was improper, but none the less they were very great men.

The death of the two sons of Aharon occurred during the opening of the Temple. The passage raises the question as to what is the proper way to behave when tragedy mars a major celebration. I remember a story told by Rabbi Cordoza. He said that a distinguished rabbi, noted for his righteousness, was seated at the head table of a wedding banquet. Suddenly he got up from his chair and went outside where he collapsed dead. The rabbi’s friends commented that he apparently knew what was happening but, if he perished in the hall it would have destroyed the happiness of the groom and the bride. Therefore with his last drop of strength he left the room before he perished.

One cannot deny that the dedication of the mishkan and the priests is an exceedingly happy celebration. Consequently it would not be right for Aharon and his son’s to simply leave or even to publicly conduct themselves in mourning. They must finish the event with as much dignity as possible. Never the less there should be some recognition of the horrible event that has just transpired. On that day three sin offerings were brought. One was brought by the cohanim in recognition of their investiture. A second was brought by chiefs of the tribes. The third was part of the regular offering brought for the coming month. It was the third one that was burnt and not eaten. This lets us know how we, too, should behave in such a difficult situation. To decline one of the first two would cast aspersions on the cohanim or the tribes. Not eating of the normal offering gives recognition that generally something went very wrong.

Vayikra: The Fire of Faith

Parshas Vayikra starts the third of the Five Books of Moses. It deals with sacrifices beginning with the korbon olah, עלה, or burnt offering. It was so to speak the way a man would give a gift to G-d. Today prayer is the generally accepted substitute for this sacrifice as it says, “and we will render bulls with our lips (ונשלמה פרים שפתינו), Hoshea (14:3). The way that the burnt offering was brought gives us assistance in how we should arrange our petitions to the Almighty.
When one of you brings an animal as an offering to Hashem, the sacrifice must be taken from cattle, sheep, or goats. (Vayikra 1:3)
These are conventional domestic animals as opposed to wild or exotic animals. This hints that our prayers should be conventional and based on our education and experience.

If it is from the cattle an unblemished male you must offer. (Ibid 3)
Cattle are expensive and carry status unlike sheep or goats. The aspect of male means active as opposed to femine which is passive. Therefore if one’s prayer is lengthy and elaborate a specific request should be made as opposed to only hinted at.

to the entrance of the sanctuary you will bring it as an act of free will. (ibid 3)
A person should make a petition to G-d because they want to not because they are forced to. It should be sincere and preferably in a religious setting. Most importantly it should be within the context of a person’s knowledge of G-d and his omnipresence.

He should press his hands on the head of the olah and it will then be accepted and will cleanse him. (ibid 4)
The person’s actions should be guided by his intellect. In resolving to do so, his prayer will be acceptable and will act to cleanse him of his shortcomings.

The bull will be slaughtered before Hashem and the children of Aharon, the priests, will offer its blood . . . on the altar. (Ibid 6)
In offering a prayer one should put their life force into it. In addition it is appropriate to enlist the aid of people who are officially trained in religion.

The olah will then be skinned and butchered. . . . The cohanim will arrange the pieces, the head, and the suet on the altar. (Ibid 6-8)
One may ask teachers and rabbis about the appropriate components of a prayer, its theme, and its richest aspects.

Its inner organs and thighs should be washed in water. (Ibid 9)
The prayer should be clean and pure both in form and substance.

The cohen will then burn it all as incense on the altar; it will arouse a fire that will be a pleasant fragrance to Hashem. (Ibid 9)
If one does thusly the fire of faith and the favor of Above will be kindled toward him.

Pekudim: The Blessing of Faith

In parshas Pekudim the mishkan is erected and put into operation. When all of its components are completed, they are brought to Moshe. On seeing them Moshe blesses the people. When Moshe sets up the tabernacle the cloud of Hashem rests on the ohel moed and His glory fills it. With this G-d begins to permanently dwell among the children of Israel in dignity. The Midrash Rabba brings a metaphor of the wedding day in Shir Hashirim, “Daughters of Zion go out and see King Solomon wearing the crown that his mother crowned him with on his wedding day and on the day of his happiness of heart.” King Solomon is the English rendition of המלך שלמה. Solomon, שלמה, is a variant of שלום or peace, meaning the king to which peace belongs or Hashem.


The temple is a shrine for prayer and thanksgiving. It is specifically a shrine to the name Havaya, the name which expresses G-d’s benevolence. Having it in the midst of the Jewish people, symbolizes G-d’s closeness to His people when they call out to him in truth. The central object in the mishkan is the ark holding the Ten Commandment covered by two angels above which G-d talks to the prophet. The word for G-d, אלוקים, is an expression of power. The idea being expressed is that adherence to the faith, a clear conscience, and harmony with the world will bring a Jew other types of well being as well.
The phrase that the children of Israel did everything that Hashem had commanded them is repeated three times in connection with the mishkan. The commentaries state that it is a hint the Jewish people should serve G-d in thought, speech, and deed. When the cloud of Hashem covers the ohel moed and His glory fills it is an allusion to the giving of the Torah on Mount Sinai when there was a cloud surrounding the fire of G-d. The idea is that the Temple should always kindle within us the fire of faith and we should merit the blessing of Moshe rabenu, “May the pleasantness of the Lord our G-d be upon us, and the work of our hands should be established on us, and may the works of hand, let it be established (Psalm 90:17)”.