יד יוסף: יתרו \ תה' קכו # 159: אפיקים בנגב

א. שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחלמים ב. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה ג. הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים ד. שובה ה. את שבותנו [שביתנו] כאפיקים בנגב ה. הזרעים בדמעה ברנה יקצרו ו. הלוך ילך ובכה נשא משך הזרע בא יבוא ברנה נשא אלמתיו

תהילים קכו הוא אולי השמח ביותר מכל פרקי תהילים. יש לו שני חלקים. הראשון הוא בעצם תיאור של התרוממות הרוח שתורגש כאשר עם ישראליחזרו מהגלות לארץ הקודש. זוהי נבואה חלומית שתתרחש ביום מן הימים בעתיד.

לגבי העם היהודי, רבים מהפירושים כמו מצודת דוד, שמבין שזה כמו הסוף של חלום רע. "לעתיד כאשר ישיב ה' מן הגלות את השבויים מבני ציון, יאמרו אז הנה כל הצרות שעברו הרי הם כאילו חלמנו חלום ר"ל לרוב הטובה שיהיה להם אז ידמה להם שלא היו הצרות באמת כ"א בחלום ראו כאלו מצירים לה".

המלבי"ם נוטה להיות אופטימי יותר ורואה את החלום שבמזמור כחלום טוב. "מציון תקות ישראל מה שיקוו שימלא ה' הבטחתו ע"י נביאיו להשיב שבותם, כחולם חלום נבואיי, שרואה את העתיד כדבר הוה עתה, וכאלו הוא במציאות ושמח עליו כשמח על דבר טוב הוה עתה, כמ"ש ירמיה על זאת הקיצותי ואראה ושנתי ערבה לי (לא כה). ואין הבדל בן ראיית הנביא במחזה ובין ראיית הדבר בעת יצא אל הפועל, רק שהנביא שמחתו הוא בלב בלבד ואינו יכול להוציא השמחה בפועל ע"י שחוק ורנה בפה ולשון."

פ' אור החיים - והיה כי תבא אל הארץ (דברים כו א): אמר "והיה" לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ על דרך אומרו (תהלים קכ''ו) אז ימלא שחוק פינו וגו'.

הזוהר עוד יותר משתפך: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה תָּא חֲזֵי, שֶׁכָּךְ הוּא דִּכְתִיב, (שיר השירים ז) "מֶלֶךְ אָסוּר בָּרְהָטִים". וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ". וְאָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּאוֹתוֹ זְמַן עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂמֵּחַ עוֹלָמוֹ וְלִשְׂמוֹחַ בִּבְרִיּוֹתָיו. . . דִּכְתִיב, (תהלים קכו) אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וגו'. . . רַבִּי אַבָּא אָמַר הַיּוֹם שֶׁיִּשְׂמַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בְּרִיּוֹתָיו לֹא הָיְתָה שִׂמְחָה כְּמוֹתָהּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, וְהַצַּדִּיקִים הַנִּשְׁאָרִים בִּירוּשָׁלַיִם לא יָשׁוּבוּ עוֹד לְעַפְרָם דִּכְתִיב, (ישעיה ד ג) והָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִּיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּיְרוּשָׁלַםִ קָדוֹשׁ יֵאָמַר לוֹ. הַנּוֹתָר בְּצִּיּוֹן וּבִיְרוּשָׁלַםִ דַּיְיקָא.

הרעיון הוא שהשמחה הגדולה תהיה כאשר העם היהודי יהיה באמת צדיק וישתקע בארץ ישראל. השמחה תתפשט לגויים שיאמרו, "הגדיל ה' לעשות עם אלה". אחרי זה עם ישראל יביע את אותו הרגש. בהמשך, המזמור עובר לזמן ההווה לתפילה לגאולה. בזה הוא מבקש להחזיר את העם היהודי כמו מעיין בנגב. הנגב הוא המדבר הדרומי בארץ ישראל. המילה פשוטה כמשמעה יבשה או צחיחה. זה ממשיך עם חזון של זריעה עם דמעות ואיסוף בשמחה, כמו גם לשאת שק כבד של זרעים ולשאת צרור של אלומות.

הרעיון של "אפיקים בנגב" הוא שהעם היהודי יהיה כמו מעיינות עוצמות שתבאנה חיים וחיוניות לארץ יבשה וצחיחה. אפשר לראות את האדמה היבשה וצחיחה כקרקע של ישראל הנטושה או עולם התורה המוזנח. הרעיון של זריעה עם דמעות ונשיאת שק כבד הוא קבלה של העובדה שהרבה עבודה קשה תצטרך להעשות. עם זאת זה ישתלם ויהיה יבול גדול ומשמח.

משמעות בסיסית של מזמור זה באה לידי ביטוי על ידי שלמה מלך בשיר שירים (א ו) כשהוא כותב באופן סמלי על העם היהודי, "בני אמי נחרו בי שמני נטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי". הכרם של ישראל הוא ארץ ישראל ולימודי דת. הכרם של הגוים הוא אדמותיהם והמקצועות הפיזיים. יש יצר הרע בין היהודים לרדוף אחרי הגוים; זהו לאהוב כל הארצות בעולם חוץ מארץ ישראל גם לאהוב ובכל מקצוע חוץ מן המקצוע שלהם.

בהתחלה יש משיכה חזקה לתרבויות וארצות זרות. בנוסף העבודה בגשמיות יכולה להיות מעניינת, מכובדת, ומשתלמת. בנוסף ארץ ישראל ותורתה יכולות לעורר תחושות של בוז, אם כי עם קצת חיבה סנטימנטלית. אעפ"כ מחשבות של תורה וישראל ממשיכות להטריד את היהודים. כתוצאה מכך הם בונים רציונל ענק על כמה גדול המקום והעיסוק הנוכחי שלהם וכמה חסר גדולתה שבתורה וארץ ישראל. בתהליך שהם מפרים את המורשת שלהם על ידי הזנחה ומעשים רעים.

בשלב מסוים הם מאסו באדמות ועבודות של הגוים, לפעמים בלי שום סיבה אחרת פרט שזה לא עולה בקנה אחד עם האישיות שלהם. אחר כך הם הגיעו למסקנה הדברים שנדחו והתעללו בם הם הדברים הרצויים באמת, והדברים רדפו אחריהם ופארו התבררו להיות דברים לא ממש רצה. עם זאת, הם לכודים על ידי המילים ומעשיהם, גם כן על ידי רגשות אשם והפחדה. זה הרגע שהגלות באמת מתחילה.

סוף סוף הקדוש ברוך הוא ריחם עליהם ומסיר את המחסומים ושובר את האזיקים. דברים כמו כסף ורכוש כבר לא יישארו בעיות. מבחינה חברתית את חבריהם הטובים ביותר מאחלים להם עלייה מוצלחת. זה הזמן שהיהודים אומרים אני נוסע לארץ ישראל, זה חלום. יש עבודה לעשות, אבל זה העבודה שאני רוצה לעשות עם התמורה שאני רוצה.